רגע של היסטוריה: הטרקטור הפירקי הראשון

כאשר אנו חושבים כיום על טרקטור פירקי, לרוב אנו מגיעים לשתי קבוצות מקובלות בתחום: הראשונה היא של הענקים והגדולים שבטרקטורים כיום – הפירקיים הכבדים מצפון אמריקה. הקבוצה השנייה היא של הגרסאות ה(מאוד) מוקטנות של אותם ענקים – הטרקטורים למטעים ולכרמים, רובם ככולם ממוצא איטלקי. אם תשאלו חובב טרקטורים מצוי מי בעצם המציא את הטרקטור הפירקי, סיכוי גבוה שהתשובה הנפוצה ביותר תהיה "האחים ואגנר האמריקאים, ב-1953". אז נכון שהאחים ואגנר דנן אכן השיקו את הטרקטור הפירקי כפול ההנעה הראשון – בצפון אמריקה, אבל כ-30 שנה לפניהם היו אלו הגרמנים שעשו זאת ראשונים, בדיעבד מקדימים את זמנם בלא מעט. הנה הסיפור:

טרקטורים פירקיים כבדים הם מזה שנים ארוכות תצורת הטרקטור המועדפת כאשר המטרה היא להציע את הכלים הגדולים, החזקים והכבדים ביותר לעבודות חקלאיות; בניגוד לטרקטורים קונבנציונליים, בהם מדובר בשלדה אחודה (לרוב המנוע מהווה חלק ממנה, כנושא עומס) וגלגלים אחוריים גדולים משמעותית מהקדמיים, בטרקטורים פירקיים מוצעת חלוקת משקל שוויונית יותר בין הסרן האחורי לקדמי, שימוש בגלגלים בעלי גודל שווה ובכך מתקבלת העברת כוח יעילה יותר אל הקרקע ובכושר גרירה טוב בהשוואה לטרקטור עם גלגלים לא שווים בגודלם. יש לציין כי כלים פירקיים על פי רוב אינם נושאי ציוד, כמו טרקטורים קונבנציונליים, אלא משמשים בראש ובראשונה לגרירה; יצרניות הטרקטורים הפנימו מזה שנים שהדרך הטובה ביותר להציע מקסימום כוח גרירה היא של טרקטור פירקי שווה-גלגלים, כאמור. שיטת בנייה זו הפכה למקובלת ולנפוצה גם בתחום המעמיסים ('שופל') שכן היא מעניקה לכלים אלו קשיחות גבוהה ביותר, אחיזה מיטבית בקרקע (במקרה זה כוח דחיפה במקום כוח גרירה אצל טרקטור) ויכולת נשיאת מטען טובה.
איך זה החל? מי חשב על הרעיון של טרקטור פירקי ולמה? חשוב לזכור שכל שיטות ההיגוי הקדומות שהיו מקובלות בכלי רכב מנועיים בתחילת הדרך (סוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20) לא כללו יצירת כלי משני חלקים שווים והיגוי המתבצע באמצעות שינוי הזווית בין שני החלקים. וכפי שנרמז בתחילה – אלו לא היו אמריקאים…

הקרדיט על המצאת הטרקטור הפירקי מגיע לחברת Lanz הגרמנייה, מחלוצות ייצור הטרקטורים באירופה, ובכלל. החברה הוקמה על ידי היינריך לנץ בעיר מנהיים ב-1859 כחברה שעסקה בייבוא, שיווק והפצת מיכון חקלאי, כמו גם במתן שירותי תיקון ותחזוקה. מהר מאוד התרחבה הפעילות לשיפור מוצרים מתוצרת חיצונית ומכאן הדרך לפיתוח וייצור מוצרים פרי תכנון עצמיים היתה קצרה.
עוד הרבה לפני כניסת המאה ה-20 ייצרו בלנץ רכבות – למעשה קטרים ששימשו לגרירה גם על דרכים שאינן מסילות ברזל וגם לגרירת ציוד חקלאי, מכונות דייש, ממערכות לריתום סוסים למיכון חקלאי ומכונות לקיצוץ חציר וירק להכנת מזון לבעלי חיים. לנץ הפך עוד לפני שנת 1900 ליצרן המיכון החקלאי הגדל באירופה ולאחד הגדולים בעולם, עם למעלה מחצי מיליון כלים שיוצרו ונמכרו מאז הקמתה.
ב-1921 הציגה לנץ את ה'בולדוג' (Bulldog) טרקטור קומפקטי שהפך ברבות השנים לטרקטור הסדרתי המצליח בעולם (לזמנו), הרבה הודות לנוסחה אותה הציע: בנייה פשוטה ומאסיבית, תפעול פשוט – יחסית לתקופה, אמינות גבוהה מאוד והתאמה למגוון שימושים חקלאיים. הבולדוג יוצר בתצורות ודורות שונים עד 1957 – שנה לאחר שהחברה נמכרה לג'ון דיר, הופכת למעשה לבסיס הפיתוח והייצור של הענק הירוק באירופה. דגמי בולדוג הראשונים כללו מנוע דיזל דו-פעימתי וחד-צילינדרי בנפח העצום של קצת יותר מ-6,200 סמ"ק. מנוע זה התאים גם לשימוש במגוון סוגי דלק נוספים, בכלל זה גם נפט… ההספק המרבי – 12 כ"ס תחילה ומאוחר יותר 15 כ"ס – הושג כבר ב-320 סל"ד (!!) וניתן היה לבחור מבין 2 הילוכים קדמיים בלבד – שהמעבר ביניהם בוצע במצב עמידה. נסיעה לאחור היתה אפשרית, אבל שילובה נעשה באופן שיישמע לנו מוזר במקצת בימינו, בלשון המעטה: במצב עמידה הורד סל"ד המנוע כמעט למצב של דימום; בשלב זה – בתזמון המדויק – ניתן היה לשנות את כיוון סיבוב המנוע (!!) באמצעות ידית, ומיד לאחר מכן להעלות את הסל"ד חזרה בכדי לקבל את הכוח הנדרש. טוב, אמרנו "תפעול פשוט – יחסית לתקופה"…

פיתוח הבולדוג החל ב-1918 כטרקטור קונבנציונלי ושיווקו החל ב-1921. שנה מאוחר יותר הוחל בלנץ בפיתוח ה-Bulldog HP – קונספט חדשני ומהפכני לשעתו, שבדיעבד הקדים את זמנו בכמה עשרות שנים. עת הושק, ב-1923,הפך הבולדוג HP לטרקטור הסדרתי הראשון בעולם שהציע הינע כפול, מרכב פירקי (ולפיכך – היגוי פירקי) וגלגלים קדמיים גדולים מהאחוריים. זה היה כלי קומפקטי וצר יחסית (128-135 ס"מ) במטרה לקרוץ לבעלי כרמים בגרמניה כמו גם בצרפת – שוק חדש אליו פנתה החברה בשעתו ביתר שאת. יש לזכור כי בשעתו לא הושם דגש מיוחד על פיתוח טרקטורים לפי ייעוד והתאמה ספציפיים, ועם הבולדוג HP היתה לנץ גם ליצרנית הראשונה שניסתה להציע טרקטורים ליישומים ספציפיים – עבודה בכרמים במקרה זה.
בלנץ חיפשו בשעתו כלי שמסוגל לגרור מחרשה, קלטרת או נגרר עם סלי פרי גם במעלה השורות שבין שיחי הענבים בכרמים, שרבים מהם מוקמו על מורדות הרים וגבעות. לצורך כך היה צריך להתגבר על בעיות אחיזה ועבירות משמעותיות, ועדיין לשמור על ממדים קומפקטיים. בלנץ הבינו כי מבנה של סרנים קשיחים (ללא שיכוך), גלגלים גדולים יחסית לממדי הכלי כולו, הינע כפול כמובן והיגוי המבוסס על הזזת שני חלקי הטרקטור זה כנגד זה, דרך ציר אנכי מרכזי, יעניקו לכלי כושר גרירה גדול משמעותית מלכל טרקטור קונבנציונלי בגודל דומה, לבטח כאלו שאינם מונעים בכל גלגליהם, יחד עם רמת יציבות סבירה, אם לא למעלה מכך.

ההצלחה של הבולדוג הראשון היתה גבולית, ובמהלך 3 שנות הייצור של הסדרה הראשונה נמכרו קצת יותר מ-1,500 טרקטורים, משתי הגרסאות – כ-700 פירקיים וכ-800 קונבנציונליים. לנץ בולדוג HP היה אמנם כלי מהפכני שהציע רעיונות ופתרונות יצירתיים לבעיות שונות שאפיינו טרקטורים קומפקטיים בשעתו, אך הוא כשל מסחרית משתי סיבות עיקריות: מחיר וכוח; המבנה הייחודי הפירקי יחד עם ההינע הכפול הפכו אותו ליקר משמעותית ביחס לטרקטורים קונבנציונלים אחרים באותה העת, ולבטח ביחס לסוסים לגרירת מיכון חקלאי – שעדיין היו הכוח המניע העיקר במשקים בשעתו. מנועו סיפק אמנם 12 כ"ס עלובים במונחים של היום, אך סבירים בהחלט במונחי שנות ה-20', בעיקר הודות לכוח הזמין שהתקבל בסל"ד נמוך ביותר, אבל המשקל העצמי הגבוה (1.5 טון) ומערכות העברת הכוח המסורבלות מנעו ממנועו להפיק את מלוא הפוטנציאל מהכלי הייחודי. ב-1926 הופסק ייצור הלנץ בולדוג HP הפירקי והקונספט קם לתחייה עשרות שנים מאוחר יותר, עם תחילת ייצור טרקטורים כפולי הנעה ופירקיים בארה"ב בהובלת האחים ואגנר (Wagner) שהשיקו את ה-TR6 ב-1953; טרקטור זה שימש השראה לרבים שצצו בעקבותיו באותן השנים בצפון אמריקה, והיוו בסופו של דבר את הבסיס לטרקטורים הפירקיים שפותחו על ידי ג'ון דיר, לאחר שזו האחרונה רכשה את פעילות הטרקטורים של ואגנר בתחילת שנות ה-60'.