רגע של היסטוריה: הטובים השלושה מן השניים?

סיפורו של מיזם שונה וחריג בו ניסתה קבוצת מהנדסים לחבר שלושה טרקטורים לכדי כלי אחד. זה הצליח – כמעט…

שנות ה-70' סטייגר, מאוחר יותר אגף הטרקטורים הגדולים בקייס, היתה כבר חברה גדולה ומשמעותית …ומשופעת במתחרות. נזכיר שגם באותה העת, וביתר שאת, הלכו וגדלו השטחים החקלאיים בצפון אמריקה, וחוות שפעם חרשו את שדותיהם עם סוס ומחרשה צנועה כבר צמחו לגודל מדינות קטנות, וכך מן הסתם נדרשו כלים גדולים מספיק בכדי לעבד שטחים עצומים אלו, שלא פעם כיסו עשרות אלפי דונמים לחווה, ועיבודם נדרש לביצוע בפרקי זמן קצרים, בין העונות.

למעשה, עוד לפני הולדת הסטייגר הראשון בחוות משפחת סטייגר שבמינסוטה בסוף שנות ה-50', החל מירוץ חימוש בין יצרניות הטרקטורים שעיקרו – כמו כל מירוץ חימוש – למי יש את הכי גדול. אבל זה לא נבע מגחמה או אגו, אלא מצורך אמיתי – וזה לא היה פשוט בכלל; לבנות טרקטור ענק עם מנוע אימתני זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. צריך בעיקר הרבה ברזל. אבל, לגודל מתלווה גם משקל גבוה. ולמשקל גבוה יש יתרון – וחיסרון – בחקלאות; היתרון הוא באחיזה; טרקטור גדול צריך קודם כל לדעת לגרור. והמון. מדובר במשקלים מטורפים; נסו פעם לגרור מחרשה קטנה, כזו שמתחברת לחמור. תביאו גם חבר או שניים לעזרה, ותגלו שזה ממש לא פשוט. עכשיו דמיינו מה צריך בכדי לגרור חמישה להבים גדולים שמפלחים את האדמה. או עשרה. או עשרים… לכן צריך המון כוח – והמון משקל, בכדי לייצר את האחיזה הנדרשת. כל גד"שניק יסביר את זה בקלות. אבל המשקל הוא גם בעיה; ככל שהטרקטור שעובר בשדה שוקל יותר – כך הוא דוחס את האדמה יותר. ואדמה דחוסה הופכת לקשה כמו אבן, וזה רע מאוד לגידולים ובכלל לכדור הארץ: מים וחמצן מתקשים לחדור אליה, שורשי הצמחים לא מצליחים להתפתח, חומרי הדישון לא מחלחלים ומתפרקים כראוי, ולכו תחרשו את זה בשנה הבאה… תצטרכו עוד יותר כוח – ועוד משקל… בעיה אמיתית.

כיום יש מודעות גבוהה לבעיות כאלו ויצרניות הטרקטורים – והחקלאים – מודים מדי יום ליצרניות הצמיגים והמחשוב; בטרקטורים גדולים מודרניים, שהם כמובן כבדים מאוד, יש מחשבים שיודעים להעביר כוח מדויק לכל גלגל לפי הצורך לטובת שיפור האחיזה, ובעיקר – "לשחק" עם לחצי האוויר בצמיגים תוך כדי תנועה כך שהמשקל יתפרס על שטח רחב ככל הניתן. הגדולים שבהם גם נעים עם חישוקים כפולים, כך שיש הרבה יותר גומי שנוגע בקרקע שמפזר טוב יותר את המשקל. הצמיגים, בתורם, יודעים היום להעביר כוח עצום אל הקרקע גם כשהם כמעט ללא אוויר, מבלי שייקרעו או ייתלשו מהחישוק. אבל זה לקח המון שנים להגיע לכך.

נחזור לחברת סטייגר, תחילת שנות ה-70', כשכל הטכנולוגיה המתקדמת בתחומי הצמיגים והמחשוב דנן עוד לא היתה. פול ניסטיון היה מהנדס צעיר, יליד חווה בצפון דקוטה, כאשר התקבל לעבודה במחלקת הפיתוח של סטייגר. כבעל תואר בהנדסה אותו סיים בהצטיינות צורף אל שני מהנדסים וותיקים ועתירי ניסיון בסטייגר – ג'רי ג'וברט ואל ליברג – כצלע שלישית בצוות שנדרש לחשוב, ולא פעם מחוץ לקופסא, בכדי למצוא פתרונות לבעיות המשקל והגודל שהזכרתי. באותה העת כבר החלו לצוץ מוטציות שונות מבית יצרניות מתחרות בכדי לנסות ולמצוא פתרון לבעיה, בהן כאלו עם שמונה גלגלים (ארבעה סרנים), כאלו שנוצרו מחיבור שני טרקטורים זה לזה ושעטנזים שונים שנועדו לאפשר המון כוח ומשקל – אבל בחלוקה רחבה על פני האדמה. לנגד עיני החבר'ה מסטייגר עמד בולט מעל לכולם אב טיפוס מוזר ומעניין מתוצרת וורסטיל הקנדית שכונה Big Roy. זה היה טרקטור ענק – וארוך – שנשען על ארבעה סרנים, שהתיימר להציע פיתרון חכם לבעיית חלוקת המשקל. ספוילר: הפרויקט הקנדי לא צלח בסופו של דבר. אבל ג'ק ג'ונסון, נשיא סטייגר באותה העת, נלחץ. וורסטיל היתה מתחרה מרה ומצליחה בצפון אמריקה, וכמו סטייגר – גם היא החלה דרכה עם טרקטורים גדולים, תחום בו הפכה לשחקן דומיננטי ומשפיע. מהמומחיות הבולטות בתחום. "אני רוצה שתתכננו טרקטור גדול וחזק יותר מה-Big Roy, אבל עם פחות משקל לכל גלגל – ושיצליח לגרור עוד יותר" אמר הבוס לשלושת המהנדסים באיזה בוקר אופטימי. אז אמר. אבל מה עושים?

ה-Big roy היה בנוי, בתיאור גס, משני טרקטורים גדולים עם שני סרנים כל אחד, שחוברו יחד באמצעות ציר שאפשר את הצידוד לצורך ההיגוי. בחלקו האחורי הותקן מנוע קאמינס ענק (19 ליטר!) שהציע 600 כ"ס ודרישת ג'ונסון כללה מנוע חזק עוד יותר. נציין שכמו עבור וורסטיל, כך חשבו גם בסטייגר על הרחבת שיווק מרכולתם כשהשוק האוסטרלי – על חוות הענק העצומות שבו – היווה יעד עיקרי.

וכאן נכנס הראש השונה של ניסטיון לפעולה; "אם וורסטיל חיברו שני טרקטורים יחד – למה שלא נחבר שלושה? גם יהיה עוד שטח מגע בקרקע של צמיגים, וגם חלוקת המשקל תהיה טובה יותר!". בסופו של דבר, הרעיון התקבל, אבל מיד צצה בעיה: איך נחבר שלושה טרקטורים זה לזה? הרי אם הם יתחברו בטור – מה עשינו? רכבת?!… כל גלגל יעבור על עקבות זה שלפניו, ויהיו שישה כאלו מכל צד, כך תיווצר מאחורי הטרקטור תעלה של אדמה קשה כמו בטון. לא טוב בכלל. הצוות החליט שהטרקטור המיועד יתבסס על טרקטור פירקי חזק של החברה (דגם ה-Cougar) ופול ניסטיון החל לשחק עם גזירי שלוש צלליות הכלים הרלוונטיים על השולחן, ממקם אותם בכל תצורה אפשרית עד שהגיע לנוסחה הרצויה; די מהר הוא השאיר רק את החלקים הקדמיים של הטרקטורים, ומיקם טרקטור אחד (למעשה – חצי טרקטור) מלפנים – ובו הותיר את הקבינה של המפעיל והמנוע, ואחד נוסף (שוב – רק את החצי הקדמי) מכל צד במגמה לאחור, כאשר רק החלק הקדמי עם המנוע והסרן הקדמי נותרו בהם. חצאי הטרקטור מוקמו כך שכל זוג גלגלים נסע על קו אחר, כך שאף גלגל לא עבר על עקבות גלגל אחר. בסה"כ הציעה המוטציה שישה גלגלים שהתפזרו על רוחב של כשבעה מטרים ואורך דומה. באופן תמוה התלהב הבוס הגדול מהרעיון, ונתן את אישורו לבנות אב טיפוס. וזה קרם פלדה וגומי די מהר, ותוך זמן שיא של כשבוע (!!) עמד על הגלגלים ייצור שטרם נראה כמותו; בסה"כ הציעו שלושת המנועים יחד 750 כ"ס והחיבור המורכב בין שלושת חצאי הטרקטורים אפשר תנועה עצמאית מעלה ומטה של כל חלק בנפרד, מה שהציע כושר אחיזה חסר תקדים בקרקע.

אבל, מיד כאשר החלו הניסויים בשטח התבררה הבעיה העיקרית של הפרויקט: תזמון העברות ההילוכים. כל חלק של הכלי משולש-הראשים כלל כאמור יחידת הנעה משל עצמו. השליטה במצערת עוד היתה פשוטה יחסית לתזמון. אבל נושא העברת ההילוכים היה מורכב הרבה יותר. ככל שניסו לא הצליחו לייצר מערכת הידראולית שתאפשר העברת הילוכים בתזמון הנדרש של חלקיקי שנייה לכל אחת משלושת תיבות ההילוכים. לא מעט חלקים פנימיים נשברו בזמן הניסויים והכלי עמד יותר בתיקוני שדה מאשר עבד.

אבל, כאשר עבד, הוא התברר כחזק ללא מתחרים, ובסטייגר לא מצאו מחרשות, דיסקוסים, מזרעות או ציוד נרתם אחר שהצליח לאתגר את המפלצת. וזו היתה בעיה נוספת שיצטרכו לחשוב על פתרונה בהמשך, שכן במידה והכלי היה מגיע לייצור סדרתי היה צורך לייצר עבורו ליין שלם של ציוד, מה שהיה מוריד מהאטרקטיביות של כלי כזה עבור חקלאים רבים, שאולי היו משתכנעים לרכוש טרקטור ענק ויקר – אבל לא כזה שגם ידרוש החלפת כל הציוד הנרתם בסככת החווה.

כל הניסויים בצעו בחווה של ג'רי ג'וברט שבצפון מערב מינסוטה שהתאפיינה בלא מעט שטחים הרריים, משופעים וקשים לעיבוד. ג'וברט היה לקוח וותיק של סטייגר והיה אמור להיות הלקוח הראשון של הטרקטור המשולש, ובסופו של דבר אכן רכש אותו. אבל זה כבר היה לאחר שבסטייגר החליטו לרדת מהרעיון, וג'וברט – כבר אז אספן טרקטורים מושבע – הבין שמדובר ביצירה מיוחדת והסכים לרכוש אותה במחיר סמלי. הטרקטור המיוחד עבד אי אלו שנים בחווה של ג'וברט ואצל כמה שכנים – בזהירות, ועם לא מעט תקלות, אבל את עיקר "עבודתו" עשה מאז ככוכב המוזיאון הפועל עד היום בחווה, כמוצג מוזר וייחודי, בלשון המעטה, שמעולם לא יוצר דומה לו.