מלחמת הדיזל הגדולה

'טרקטור' ו'דיזל' הן שתי מילים שקשה להפריד ביניהן כיום. למעשה, החיבור בין טרקטור למנועי הבעירה הפנימית המצליחים שהומצאו על ידי רודולף דיזל הגרמני בסוף המאה ה-19 הפך זה מכבר לבלתי נפרד. מזה עשרות שנים רוב רובם של הטרקטורים מונעים על ידי מנועי דיזל, כאשר השלב הבא יהיה ככל הנראה חשמלי, מדלג מעל ליתר סוגי מנועי הבעירה הפנימיים (דלק וגז) שלמרות חיבורים היסטוריים מראשית ימי הטרקטור וניסיונות פה ושם במהלך השנים – הדיזל הפך ונותר מנוע הטרקטור המועדף, למעשה הבלעדי.
הסיבות לשימוש במנועי דיזל בטרקטורים דומה לסיבות לשימוש במנועים אלו בציוד כבד, במשאיות או בגנרטורים; במנועי דיזל נוצרת שרשרת הבעירה ופיצוץ התערובת בסופה – כתוצאה מלחץ. זאת בניגוד למנועי בעירה פנימית אחרים בהם מצת דואג לפיצוץ, כאשר למעשה ניתן לשלוט בתזמון ההצתה, בין אם מכאנית ובין אם אלקטרונית כבימינו. כפועל יוצא, נוצר בתוך מנוע הדיזל לחץ עצום, עד כדי כך שדחיסת התערובת בתוך ראש הצילינדר יוצרת חיכוך כה חזק בין חלקיקי הדלק והאוויר, עד שהחום שנוצר גורם להצתת התערובת ולפיצוץ בעקבותיה.
מכאן שמנוע דיזל צריך להיות בבסיסו – לבטח טרום-ימינו אנו בהם יש כבר מגוון סוגי סגסוגות ומתכות מתקדמות וחזקות להפליא – "עבה", כבד ומאסיבי. יש צורך בדפנות עבות יותר בכדי לעמוד בחום הגבוה ובלחץ הפנימי, ובדרך כלל – בגלל הניצולת הנמוכה יחסית ביחס לנפח – יש צורך גם במנועים גדולים יחסית בנפחם, מה שיחד מוביל ל"בלוק כבד". נוסיף על כך את פעולתו האיטית יחסית של מנוע הדיזל (סל"ד נמוך בהשוואה למנועי בנזין, למשל) והמומנט הגבוה במיוחד המוצע על ידו – בין היתר בשל שיטת הבעירה אך גם בשל משקל המכלולים השונים, והנה קיבלנו נוסחה מנצחת לשתול בתוך שלדת טרקטור, שם המשקל הוא לרוב יתרון ולא חיסרון. ובמבחן התוצאה – זה עובד כבר המון שנים באופן די מוצלח.

אבל, כפי שציינו, לא תמיד היה מנוע הדיזל הבחירה המובנת מאליה לשימוש בטרקטורים, ועד שנות ה-30' וה-40' כל תכונות מנועי הדיזל הטובות שהזכרנו עוד היו בחלקן לא ידועות או לא מקובלות, כאשר גם הפער בין מנועי הבנזין או הקורסין הפרימיטיביים דאז לבין מנועי הדיזל – שגם הם היו פרימיטיביים למדי באותן השנים – לא היה מובהק ובולט כבימינו אנו; זה הסריח וזה הסריח, זה הרעיש עולמות ורעד וכך גם זה, וההבדלים במשקל או בגודל לא היו או שהיו זניחים, שכן גם מנועי הדלק האחרים נוצקו בעובי נדיב ועם מעט תשומת לב לדיאטה או לממדים קומפקטיים, בעיקר כי לא היו בנמצא מתכות מתקדמות, קלות וחזקות כפי שאנו מכירים כיום.
ב-1935 היתה IHC (קיצור של International Harvester – אחד היסודות עליהם נבנה קייס–ניו הולנד של ימינו) יצרנית הטרקטורים הגדולה בעולם. קברניטי ג'ון דיר – מספר שתיים בשעתו – קיבלו מכה על האף וקריאת השקמה צורמת במקביל עם השקת ה-McCormick Deering WD-40 מבית IHC באותה השנה; היה זה טרקטור הדיזל הראשון בצפון אמריקה שהוצע באופן סדרתי, ובדיעבד – אחד הטרקטורים החשובים בתולדות המיכון החקלאי בכלל. זו לא היתה אמורה להיות הפתעה שכן ב-IHC סיימו לפתח מנוע דיזל משל עצמם כבר בראשית שנות ה-30', ואף השיקו טרקטור זחלי (McCormick-Deering TD-40) עם מנוע דיזל 4-צילינדרי בנפח 7.6 ליטר ב-1932.

IHC החליטו ללכת על דיזל בהשראת מרצדס הגרמנייה, שהציעה כבר ב-1922 את טרקטור הדיזל הראשון בייצור סדרתי – ה-Benz-Sendling BS 6, כאשר במהלך השנים מאז הפכו תכונות מנועים אלו למבוקשות יותר ויותר בציוד כבד, בתעשייה ותחום הרכב הכבד. כרוב מנועי הדיזל מאותה התקופה, היה קושי להניע גם את מנוע ה-IHC הגדול ולהגיע לטמפרטורת עבודה יעילה במהירות בתנאי קור קיצוניים, ולכן תחילה הוזן המנוע בבנזין, ולאחר שהתניע והגיע לטמפרטורת עבודה – ניתן היה להעבירו למצב צריכת דיזל. קברניטי ג'ון דיר הוטרדו בעיקר מכוחו הרב של ה-TD-40 ומהמומנט הגבוה של מנועו, מה שמיד קנה לדגם זה את התואר "הטרקטור החזק בשוק" בשעתו; היותו אדום ולא ירוק היווה כמובן סדין אדום, תרתי משמע, אל מול פרצופי מנהלי ג'ון דיר.

בג'ון דיר פעלו לאט באופן מפתיע, ולאחר שהתקבלה ההחלטה "ללכת על דיזל" – לא מעט בשל דרישות ותלונות גוברות מצד סוכני המותג, שקבלו על היעדר מוצר ירוק כמענה לטרקטור הדיזל של International Harvester – הוחל בתכנון. הנחיות ההנהלה לצוות המהנדסים כללו היצמדות לתצורת שני צילינדרים – תצורת המנוע המועדפת על ידי ג'ון דיר באותן השנים וסוג מנוע שהיה אחד מאבני היסוד של המותג האחראים לשמו הטוב, לאמינותו ולביצועי המיכון החקלאי מתוצרתו.
לא פחות מ-14 שנה נדרשו לג'ון דיר להשיק את תשובתם לטרקטור הדיזל של International Harvester, בין היתר בשל כניסת מלחמת העולם השנייה לתמונה ועצירת רוב הפעילות החקלאית של יצרניות אמריקאיות בימי המלחמה, לטובת הסבת הייצור לאמצעי לחימה ולציוד לחימה מגוון.
ב-1949, לאחר שנות בחינה וניסוי ארוכות, השיקה ג'ון דיר סוף סוף את טרקטור הדיזל הראשון מתוצרתה – ה-Model R. בג'ון דיר אכן נצמדו לתצורת שני הצילינדרים ומנוע הדיזל החדש התבסס על מנוע הטווין המפורסם של ג'ון דיר; לתוצאה היה נפח כולל של כ-6.8 ליטר (כל בוכנה בנפח 3,400 סמ"ק בקירוב…).

באותן השנים של ההתאוששות שלאחר מלחה"ע ה-2 הפך הדיזל לנפוץ יותר ויותר, ובעיקר – זול משמעותית ביחס לסוגי דלק אחרים. מצב זה תרם רבות לעלייה המהירה בפופולריות מנועי הדיזל בכלל, ובתחום החקלאות בפרט. אבל, לג'ון דיר Model R היו עוד תכונות מעניינות, מה שהפך טרקטור זה לאחד החשובים מתוצרת ג'ון דיר אי פעם, ובדומה לדיזל הראשון של International Harvester – גם לאחד הטרקטורים החשובים בכלל; ג'ון דיר Model R זנח את השימוש בשני סוגי דלק לצורך התנעה והגעה למצב עבודה, מצב שדי סרבל את השימוש בטרקטורי הדיזל הראשונים. בג'ון דיר עבדו על פתרון לבעיה באופן אינטנסיבי, בחוכמה רבה בדיעבד, שכן מדובר היה בשינוי משמעותי ביותר עבור המשתמש: לראשונה צויד טרקטור חקלאי במתנע רב עוצמה שניזון ממצבר 24V. מתנע זה אותו פיתחו מהנדסי ג'ון דיר צויד ביחס העברה סופי (גלגל השיניים) נמוך דיו להתמודד עם הקומפרסיה האדירה שייצר הדיזל הדו-בוכנתי של ה-Model R, וחזק מספיק לסובב את גל הארכובה מהר מספיק בכדי להתניע את המנוע. אופציית הנעה זו, של סיבוב מפתח ולחיצה על כפתור, היוותה יתרון מובהק על פני שיטות הנעה המקובלות עד אז, שכללו לא פעם התנעה ידנית (באמצעות מנואלה) של מנוע בנזין קטן, וזה בתורו הניע את מנוע הדיזל הגדול יותר.

במקביל עמלו רבות על מבנה וצורת ראש המנוע, במטרה להציע תא שריפה יעיל יותר וכזה בו תגיע תערובת הסולר-אוויר מהר יותר לטמפרטורת פיצוץ. במבחן שטרקטור זה עבר במעבדות אוניברסיטת נברסקה ("מבחני נברסקה" המפורסמים) הוא קבע שיאי חיסכון בצריכת דלק, ביחס בין תפוקה לעלות ובהספק המנוע ביחס למשקל הטרקטור (כ-46 כ"ס בגלגל, משקל עצמי של 3,360 ק"ג).
ג'ון דיר Model R היה אם כן לא רק טרקטור הדיזל הראשון של ג'ון דיר, אלא גם הטרקטור הראשון שהציע מערכת הידראולית עצמאית ויציאת כוח אחורית (PTO) עצמאית. בנוסף – היה זה הטרקטור הראשון של המותג שניתן היה לקבל גם בגרסת קבינה סגורה – מהמפעל, דבר שכלל לא היה מקובל בשעתו.

ג'ון דיר Model R הפך לסיפור הצלחה בן לילה, עם דרישה גוברת בעיקר בתחום העיבודים בקנה המידה הגדול בעיקר הודות לכוחו הרב ולעלויות התחזוקה וצריכת הדלק הנמוכות שלו. לא פחות מ-21,000 דגמי ג'ון דיר Model R נמכרו בחמש השנים בהם הוא יוצר (1949-54) – נתון מרשים אך לא המרשים ביותר מבין דגמי ג'ון דיר לדורותיהם (מה-Model A, למשל, שיוצר בין 1934-52, נמכרו כ-320,000 יחידות). אבל, בג'ון דיר – כמו גם אצל יתר יצרניות הטרקטורים באותה העת – הובן שהעתיד שייך לדיזל, ולראייה: ה-Model A הוחלף ב-1954 לא בדגם אחד, אלא בשניים: סדרה 70 וסדרה 80, שתיהן עם מנועי דיזל, כמובן.
כיום נחשב הדיזל הראשון של ג'ון דיר – למרות שלא היה טרקטור הדיזל הראשון כלל – לטרקטור הדיזל המודרני הראשון, ולבסיס סביבו תוכננו ונבנו טרקטורים חקלאיים מאז והלאה, ולא רק אצל ג'ון דיר.
אין ספק שתחרות היא טובה בסופו של דבר, בעיקר עבור הלקוח; סיפורה של "מלחמת הדיזל" בארה"ב ממחיש זאת לא רע בכלל… בדיעבד, לא היה צריך הרבה מעבר לכך לחבר סופית בין הסולר לטרקטור, מצב שכיום נחשב כטבעי והגיוני לחלוטין.