100 שנים לטרקטור ג'ון דיר

ב-1837, נרדף על ידי נושיו, נמלט נפח צעיר בשם ג'ון דיר מעיירת הולדתו בוורמונט, ארה"ב, לאילינוי, במטרה לפתוח דף חדש בחייו. ג'ון דיר פשט את הרגל לאחר שהנפחייה הזעירה שלו נקלעה לקשיים והוא החל להסתבך עם הלוואות שלא הצליח להחזיר. באילינוי התיישב בעיירה Grand Detour, פותח שוב נפחייה במבנה בשטח 128 מ"ר אותו שכר, ומתחיל להעניק שירותי תיקונים ובנייה ממתכת ומעץ עבור קהילת החקלאים הגדולה מהסביבה. ג'ון דיר החל לייצר כפות שפיכה, מעדרים, חלקי עגלות ועוד ציוד חקלאי, ובהצלחה רבה. כמעט במקרה, מתוך אילוץ מסחרי והודות לראש הקריאטיבי של ג'ון דיר, נולדה המהפיכה שבסופה הפכה חברתו לגדולה בעולם בתחומה (עד עצם היום הזה!). ולא, זה לא היה טרקטור…

בשנות ה-30' של המאה ה-19 עברו דרך הנפחייה של דיר אינספור חלוצים אמריקאים, בדרכם אל כיבוש המערב והשטחים הפתוחים האינסופיים של צפון אמריקה. חלוצים אלו היו רובם ככולם חקלאים בהתהוות, ודיר שמע מרבים מהם על לא מעט צרות ובעיות שהתבררו עם המחרשות שלקחו עימם, שלא הצליחו להתמודד כראוי עם סוגי האדמות השונים בהם נתקלו החלוצים דאז, בעיקר עם אדמות לחות או בוציות; המחרשות המקובלות אז סבלו מבעיות אמינות ועמידות, משקלם וחוסר היעילות בלטו בלא מעט מצבים; יש לזכור כי המחרשות אז היו מעץ או מברזל כבד – או מהשילוב בין השניים, כאשר גם התיקון היה בעייתי. לא פחות חשובה היא העובדה שהמחרשה היתה קריטית עבור אותם חלוצים לא פחות מהנשק, הסוס או העגלה, ובלעדיה לא היה סיכוי להתיישב במקום קבוע ולהצליח לעבד את האדמה.
ג'ון דיר קנה את תהילת העולם שלו ב-1837, כאמור, הודות לרעיון הגאוני של הסבת להבי מסורים גדולים שהתבלו בשיניהם ללהבי מחרשה. הפלדה הדקה, הגמישה והחזקה באופן חסר תחרות בהשוואה ליציקות הברזל מהן נעשו עד אז להבי המחרשות, הציעה עמידות יוצאת דופן, יכולת התמודדות עם כל סוגי הקרקע, כושר פילוח אדמה עם התנגדות נמוכה מכל סוג מחרשה אחר מאותה העת ולא פחות חשוב: משקל קל, שהקל את הניידות והמעבר ממקום למקום. למרות היותן קלות ודקות ממחרשות סטנדרטיות באותה העת, הן הציעו גמישות גבוהה ונחשבו לבלתי שבירות. כמובן שאת חומר הגלם הוא השיג בזול, שכן מדובר היה בציוד שכבר לא השתמשו בו במנסרות העץ, וכך בעצם נולדה המחרשה המודרנית, שתצורתה הבסיסית ועקרונות הפעולה שלה נותרו עד היום כבסיס לכל מחרשה. יש הטוענים שחתיכת הפלדה המכופפת אותה המציא ג'ון דיר היתה בדיעבד אחד המאיצים הגדולים להתרחבות והתפשטות האדם הלבן אל הערבות והמישורים הגדולים בצפון אמריקה, לא פחות מהרובה ועגלות הסוסים המפורסמות. עד כדי כך.

ב-1842 ייצר דיר כ-100 מחרשות בשנה, אך הברקה עסקית נוספת שלו הקפיצה את העסק כמה צעדים נוספים לפנים. כיום זה נשמע הגיוני וברור, אך בשעתו היה מדובר בגישה מהפכנית לעסקים: במקום לקחת מקדמה מכל לקוח שהזמין מחרשה, ליצור אחת במיוחד עבורו וחוזר חלילה, החליט ג'ון דיר לייצר כמות גדולה של מחרשות מראש, ואז להציע את המוצר המוגמר ללקוחותיו. אלו, כאמור, היו לא פעם בדרכם אל חייהם החדשים, והיעדר הצורך להמתין ממושכות עד לסיום ייצור המחרשה אותה הזמינו הפכה ליתרון עסקי מובהק; לקוחות שמעו על המחרשה המהפכנית של דיר מרחוק, ובדרכם אל חייהם החדשים עברו דרך המסגרייה שלו, רכשו את המחרשה וללא עיכובים נוספים המשיכו בדרכם. שינוי קטן כביכול זה בעסק של דיר הביא לזינוק השני, שהפך את הסדנה הקטנה במהרה לחברה הגדולה בארה"ב לייצור מחרשות, לצד כלי עבודה כמו אתי חפירה, קלשונים, חרמשים וכיו"ב.
ג'ון דיר נפטר ב-1886, מותיר אחריו חברה מצליחה וגדולה שנוהלה על ידי בנו וחתנו וייצרה אלפי כלי עבודה ומחרשות בחודש, ועם רשת סוכנים ברחבי האומה – עוד "המצאה" של ג'ון דיר שלא היתה מוכרת ומקובלת בשעתו – שתרמה רבות להפצה יעילה של המוצרים שהחברה יצרה ולצמיחתה. אגב, סוכנות Gilsinger Implement במדינת אינדיאנה קיבלה את הזייכיון למכור ולשווק את מוצרי ג'ון דיר ב-1899, והיא פעילה עד היום – מנוהלת על ידי הדור הרביעי למייסדים…
בסוף המאה ה-20 החלה מהפיכה איטית ומתמשכת בתחום החקלאות בצפון אמריקה (כמו גם באירופה, במקביל) של כניסת מיכון חקלאי ממונע לשוק, מחליף באיטיות את הסוסים. היו אלו תחילה מנועי קיטור גדולים וכבדים ששימשו כמעין כננות ניידות לגרירת מחרשות או ציוד חקלאי כבד אחר מצד אחד של השדה אל צידו השני, ולמרות הצורה הדומה לקטר רכבת, היו אלו מנועים שהותקנו על שלדה עם גלגלים שנגררו ממקום למקום על ידי סוסים. מהר מאוד החלו לצוץ הטרקטורים הראשונים, שהיו מבוססים על טכנולוגיה דומה (הינע קיטור) אך כבר נסעו בכוחות עצמם ושימשו לגרירת מחרשות וציוד אחר, בדומה לעיקרון המוכר לנו כיום בטרקטורים.
בתחילת המאה ה-20' מצאה עצמה ג'ון דיר בתחרות גוברת מצד יצרניות רבות אחרות, וללא מענה לציוד החם ביותר בתעשייה בשעתו – הטרקטור החקלאי. המתחרה המר ביותר של ג'ון דיר – ג'רום קייס – הפך למוביל בתחום הטרקטורים, או איך שלא נכנה את המוצר המוזר שהקדים אותו, שהתבסס על הינע קיטור, והוא כבר הפך לשם דבר בתחום. כבר ב-1869 הציע קייס טרקטור קיטור כבד שנגרר על ידי סוסים וב-1876 כבר החל למכור טרקטורי קיטור עצמאיים. ב-1892 השיק קיס טרקטור עצמאי ראשון שהונע על ידי מנוע בעירה פנימית, אך הוא הקדים את זמנו והתקשה להימכר – בעיקר בשל הקושי להשיג את הקורסין ששימש כדלק, אך הפגנת היכולת הטרידה את קברניטי חברת ג'ון דיר, לא שכן השקת טרקטור פרקטי ומצליח יותר עם מנוע בעירה פנימית ב-1911 (הקייס 30-60). החל מ-1895 החלה קייס לייצר מנועי בעירה פנימית משל עצמה, למגוון שימושים (לא רק חקלאיים; בין היתר עבור כבאיות, משאבות מים, מנופים וכיו"ב), והפער בידע בתחום זה בין שתי היצרניות רק גדל.

בג'ון דיר החלו לעסוק במלוא המרץ בתכנון, פיתוח וייצור טרקטורים חקלאיים – מה שכבר הפך בבירור לעתיד בחקלאות בשעתו – רק בתחילת המאה ה-20'. לא רק קייס עסקו בתחום והתקדמו בו, אלא עוד עשרות יצרניות שונות ברחבי היבשת. חלק הלך לכיוון מנועי הקיטור וחלק לכיוון מנועי הבעירה הפנימית, כאשר הטכנולוגיה של אלו האחרונים התבררה כעדיפה וכבעלת הפוטנציאל הגדול יותר, הודות ליעילות הגבוהה ולממדים הקומפקטיים יותר של המנועים, שבין היתר לא דרשו דוודי מים ענקיים, מים, פחם וכיו"ב. השקת הקייס 30-60 ב-1911 היתה הקש ששבר את גב ג'ון דיר, והובילה לרכישת חברתו של ג'וזף דיין (Joseph Dain) באותה השנה בצעד שיתכן והיה נמהר בדיעבד. דיין עמד בראש חברתו שעסקה בייצור ציוד חקלאי, בכלל זה מקצרות, ציוד דייש וכיו"ב, והוא הועמד בראש פרויקט הטרקטור העצמאי הראשון של ג'ון דיר. דיין – בעידוד מנהלי ג'ון דיר – הלך בגדול והחל מתכנן טרקטור חקלאי מהפכני שהציע טכנולוגיית על לשעתו, עם כמה וכמה פטנטים שטרם נראו; היה זה טרקטור שהונע בכל שלושת גלגליו (אחד גדול מאחור ושניים קטנים יותר מלפנים), באמצעות שרשראות הינע ותיבת הילוכים מהפכנים שאפשרה לראשונה להעביר הילוכים גם תוך כדי נסיעה.
בין 1912 ועד 1917 נוצרו אי אלו אבות טיפוס על ידי ג'וזף דיין, עד שב-1917 הוחל בניסיון לשווק ולמכור את המוצר המוגמר, כאמור: טרקטור היושב על 3 גלגלים, וכ-100 הזמנות התקבלו. השנים החולפות ללא מענה והמכירות הצולעות של הטרקטור של דיין, שהתברר לפני הכל כיקר הרבה מעבר למתוכנן, הובילו את קברניטי ג'ון דיר לבצע מהלך חפוז וכמעט נואש של רכישת יצרנית טרקטורים נוספת, במקביל. מותו של דיין ב-1917 לא הוסיפה לסיכויי ההצלחה. הלחץ אצל הנהלת ג'ון דיר להציע טרקטור תחרותי רק גבר, וברור היה – לנוכח הפיגור מול המתחרים וההון העצמי שיידרש לפתח טרקטור באופן עצמאי, שרכישת יצרנית קיימת נותר העדיין – אם ביתר שאת – האלטרנטיבה המועדפת. הפור נפל על חברה שייצרה מנועים בשם Waterloo Gasoline Engine Company שהתמחתה בעיקר ביצור מנועי בעירה פנימית, אך הציעה במקביל גם טרקטורים חקלאיים, חלקם עם הצלחה מסחרית ממשית. ג'ון דיר רכשה את החברה ב-1918.

בג'ון דיר בחנו את הטרקטור שהוצע על ידי החברה באותה העת – ה-Waterloo Boy tractor – וגילו שביצועיו הם הטובים ביותר בשוק בשעתו, לבטח ביחס לממדים ולמשקל. הטרקטור עבר לייצור סדרתי המוני יותר, מה שאפשר את הורדת מחירו עבור הצרכן, המכירות בוצעו באמצעות רשת הסוכנים העניפה שכבר היתה בידי ג'ון דיר, מעט נותר לתקן ולשפר וכפי שהסתבר – ההימור הצליח: ה-Waterloo Boy tractor הפך ללהיט מכירות. נציין כי ג'ון דיר שילמו עבור החברה סכום עתק באותם הימים – 2.1 מיליון דולר, כך שההימור היה מפחיד ומסוכן עוד יותר.
ההצלחה היתה כה מרשימה עד כי בג'ון דיר החליטו להציע את הטרקטור בשמו המקורי, וכך נעשה עד 1923, עת הוחלף בטרקטור הסדרתי ההמוני הראשון שפותח ויוצר על ידי ג'ון דיר – ה-Model D.
ג'ון דיר הציעו שני דגמי טרקטורים תחת המותג Waterloo Boy במקביל – ה-Model R וה-Model N, כאשר ההבדל העיקרי בין שני הדגמים היה בסוג הדלק שצרכו; בעוד ה-Model R צרך Gasoline (בנזין), ה-Model N השתמש ב-Kerosene (דלק פרפין).
Waterloo Model R היה בהיצע החברה מאז 1914 ויצורו הופסק ב-1919. בניגוד לגישה כיום, הוכח בשעתו שהצעת טרקטור במגוון גרסאות והתאמות רחב אינה עסק משתלם. ה-Model R הוצע באינספור גרסאות גלגלים, התאמות מיוחדות, עם צמד גלגלי היגוי או גלגל אחד, כמה סוגי מנועים וכיו"ב, ולמרות זאת נמכר בכ-9,300 יחידות בלבד – מספר מרשים לשעתו אך נמוך משמעותית ממכירות מחליפו – ה-Model N (ראו בהמשך), ועם רווח נמוך יותר ליחידה. טרקטור זה הוצע עם מנועי 2 צילינדרים מתוצרת Waterloo Gasoline Engine Company בנפח 5.4, 6.5 או 7.4 ליטר מקוררי מים עם טווח הספק שנע בין כ-22 לכ-27 כ"ס. למרות שזמן קצר לאחר רכישת ג'ון דיר את החברה הופסק כאמור ייצור דגם זה, היווה מנועו בסיס לכל מנועי ג'ון דיר הדו-בוכנתיים שיוצרו מאז ועד 1960! מנוע זה נחשב עד היום כאחד ממנועי הטרקטורים החשובים בהיסטוריה. לדגם זה היתה תיבת הילוכים עם הילוך אחד לכל כיוון.

ה-Model N הוצג על ידי Waterloo כשנה לפני שהחברה נרכשה על ידי ג'ון דיר (דהיינו: 1917). לטרקטור זה היה מנוע דו-בוכנתי ענק של Waterloo בנפח 7.6 ליטר שהציע כ-27 כ"ס ב-750 סל"ד. הכוח הועבר אל הגלגלים האחוריים דרך שרשראות והינע סופי של גלגלי שיניים באמצעות תיבת הילוכים עם 2 הילוכים לפנים ואחד לאחור; ההילוך הראשון אפשר מהירות מרבית של 3.8 קמ"ש והשני – 4.9 קמ"ש. הטרקטור שקל – מוכן לעבודה – כ-2.8 טון. כמעט 21,400 טרקטורים מדגם זה יוצרו ונמכרו בין השנים 1917-1921.

רכישת Waterloo Gasoline Engine Company והניסיון הרב שרכישה זו הביאה לג'ון דיר הובילה בדיעבד לקיצור הליכים בפיתוח הטרקטורים של החברה. ההימור של בכירי החברה על יצרנית המנועים המוצלחים מ-Iowa התברר כנכון, ואת הזמן בו שווקו הטרקטורים החדשים בהיצע – כולם תחת המותג Waterloo Boy, עד לשנת 1923, כאמור – ניצלו בג'ון דיר היטב ללימוד, ביצוע 'שיעורי בית' ובחינות וניסויים לקראת השקת הטרקטור הראשון פרי פיתוח עצמי, והראשון להיקרא 'ג'ון דיר' – ה-Model D.
אבל, זכות הראשונים, והכלי שבעצם העביר את ג'ון דיר ממעמד של יצרנית ציוד חקלאי, מחרשות ומיכון אחר ללא מנועים למעמד של יצרנית טרקטורים, היה ה'נער מווטרלו', או ה-Waterloo Boy המיתולוגי, שבראי הזמן הפך את ג'ון דיר לענק הירוק כפי שאנו מכירים כיום: קונצרן המיכון החקלאי והטרקטורים הגדול בעולם.